Mi querido cuñado Andrés,
Hace apenas un día desde que te acompañamos recorriendo junto a ti tu ultimo camino. Lejos de tratar de entender el porque de tu ida a esta edad tan temprana, en la plenitud de tu vida, cosa que quizás nunca pueda lograr, ha ocupado mi pensamiento la pregunta de como, cada uno de nosotros, medimos la vida de una persona? Cuanto vive o ha vivido una persona?
Hay quienes prefieren medirla en tiempo, en años, atravesando todas y cada una de las etapas de la vida. Llegar a viejos, a las canas y las nanas. Les consuela saber si al partir una persona ha vivido muchos años; el numero es el que cuenta, como si se tratara en si mismo, de la garantía de una meta lograda.
Hay otros que miden y valoran su vida a través de elementos materiales, cosas, “bienes”. Acumulando cosas que permitan demostrar lo mucho que se ha hecho, que se ha logrado en la vida. El consuelo llega en forma de inventario, una lista que resume la vida y las metas de la persona que se fue.
Hoy entiendo que tu elegiste vivir tu vida de otra forma, medir otras cosas, dar valor a momentos, a valores que no se pueden medir en términos de “tiempo” ni “cuanto” sino de “que”. Entiendo que tu vida la mediste en amigos, en gente que aprendió a apreciarte, a conocerte y a quererte. La mediste en modestia, en buena-hombría, en sencillez. La mediste en cultivar las relaciones, en cuidarlas, en saber dar calor, en estar siempre en contacto, en llamar siempre por teléfono por dos palabras: como están? La mediste en amor y en orgullo por tu maravillosa familia, tu esposa y tus preciosos hijos, el que se descubría en tus ojos y en tu voz al referirte a ellos. Cultivaste una huerta de afecto, de cariño y me consuela el saber que tu vida ha sido plena porque estuvo colmada de lo que para ti era lo esencial. Y al medir tu vida de esa forma, se, estoy seguro que lograste tu meta.
El dolor es nuestro porque ya te extrañamos, nos haces falta. Yo creo en el valor de las pequeñas cosas, el de los pequeños gestos. Nunca olvidaré el verte llegar, siempre dispuesto a ayudar; siempre escuche en ti como respuesta, un si. Incluso antes de saber lo que te iba a pedir. Todavía guardo el abrigo que me diste hace unos años. Te confieso que es el que mas calor me da. Y ese calor que siento cuando lo visto es como un abrazo, es el calor que tiene el gesto de dar, aun cuando yo se lo difícil que era para ti.
Tu cuerpo esta en la tierra y tu alma esta en el cielo, en una estrella. Se que no te has ubicado ni en la mas grande, ni en la mas lujosa, ni en la mas linda. Estas en la que tiene mejor vista, la que te permite saber de todos, ver a tus niños crecer, a tu familia, a tus amigos. Conociéndote a vos, se que seguro elegiste una conectada a internet; seguro ya tenés tu cuenta andres_butelmann@estrella.com y allí estas buscando la forma de estar en contacto desde allá. Cuando encuentres este texto por allí en el espacio, espero logre sacarte una sonrisa como esas que yo llevo en mi recuerdo de ti.
Cuñado, te llevare en el corazón siempre conmigo, ya que un pedazo de mi corazón se fue contigo.
Guedi
פברואר 15, 2010
,גיסי היקר אנדרס
עבר בקושי יום מאז שליווינו אותך במסעך האחרון. רחוק מלנסות להבין למה עזבת בגיל כה מוקדם, בשיא החיים שלך, דבר שאולי אף פעם לא אצליח, העסיקה אותי השאלה כיצד כל אחד מאיתנו, אומדים את חייו של אדם? איך אנו יודעים כמה חיי אדם?י
יש כאלה שמעדיפים למדוד אותם כזמן בשנים, תוך כדי מעבר בכל אחד משלבי החיים. להגיע לזקנה, לשיער אפור ומקל הליכה. מנחם אותם לדעת אם אדם בלכתו הספיק לחיות שנים רבות, המספר הוא החשוב כאילו הוא כשלעצמו ערובה של מטרה שהושגה.י
יש אחרים שמודדים ומעריכים את חייהם באמצעות אלמנטים חומריים, דברים, "רכוש". צוברים חפצים המאפשרים להוכיח כמה הושג בחיים. הנחמה מגיעה בצורה של ספירת מלאי, מן רשימה המסכמת את החיים ואת המטרות של האדם שהלך.י
היום אני מבין שאתה בחרת לחיות את חייך אחרת, למדוד דברים אחרים, להעריך רגעים טובים, ערכים שלא ניתן למדוד במונחים של "זמן" או של "כמה" אלא של "מה". אני מבין שמדדת את החיים שלך בחברים, באנשים שלמדו להעריך אותך, להכיר, להוקיר ולאהוב אותך. מדדת אותם בצניעות, בטוב לב, בפשטות. מדדת אותם בטיפוח יחסים, בלטפל בהם, בלדעת להעניק חום, בלשמור תמיד על קשר, בשיחת הטלפון הקבועה שהסתכמה בשתי מלים: מה שלומכם? מדדת אותם באהבה ובגאווה למשפחתך הנפלאה, לאשתך ולילדך היקרים, אשר ניתן היה תמיד לגלות בעיניך ובקולך כל פעם שדברת עליהם. טיפחת גינה של אהבה, ושל חיבה, ומנחם אותי לדעת שהחיים שלך היו שלמים ומלאים כי היו מלאי דברים שעבורך היו המהותיים. וכיוון שמדדת את חייך בצורה זו, אני בטוח שהשגת את מטרתך.י
הכאב הוא שלנו כי כבר מתגעגעים אליך, ואתה חסר לנו. אני מאמין בערכם של דברים פשוטים, ערכם של מחוות קטנות. לעולם לא אשכח לראות אותך מגיע, תמיד מוכן לעזור. קבלתי תמיד ממך כתשובה "כן". אפילו לפני שהיה לך מושג מה אני הולך לבקש. אני עוד שומר את המעיל שנתת לי לפני כמה שנים. אני מודה כי הוא מעניק לי יותר חום מכל האחרים. וחום זה שאני מרגיש כאשר אני לובש את המעיל הוא כמו חיבוק, הוא חום שיש במחווה של נתינה, וזאת למרות שאני יודע עד כמה קשה זה היה עבורך.י
הגוף שלך הוא עכשיו באדמה ונשמתך בגן עדן, בכוכב שבשמיים. אני יודע שלא חיפשת את הכוכב הכי גדול או המפואר ביותר, גם לא הכי יפה. אתה נמצא בזה עם הנוף הטוב ביותר, זה אשר מאפשר לך לדעת על כולם, לראות את ילדיך גדלים, את המשפחה שלך, את חבריך. ואיך שאני מכיר אותך, בטח בחרת כוכב מחובר לאינטרנט, ובוודאי יש לך כבר חשבון אנדרס_בוטלמן@כוכב.קום ואתה כבר מחפש את הדרך לשמור על קשר משם. כשתמצא טקסט זה אי-שם בחלל, אני מקווה שיגנוב ממך חיוך מתוק, כזה כמו שאני נושא בזיכרוני.י
גיסי היקר, אקח אותך בלב תמיד איתי, כי חלק מלבי הלך יחד איתך.י
גדי
